פסק-דין בתיק ע"א 2704/99

השופטת (בדימ') ט' שטרסברג-כהן:

1.        מסכימה אני לניתוח המשפטי של דברי החקיקה הרלבנטיים, שבפסק דינו המקיף והמעמיק של חברי השופט א' מצא. מקובל עלי מן הטעמים שבפסק הדין, כי ככל שמדובר בעניינו של מילשטיין (ע"א 2704/99), לא קמה למילשטיין זכות ניכוי לפי סעיף 20 לחוק המזונות, הן בגין תשלום המזונות לילדיו הקטינים - לגביו נהנה הוא מנקודות זיכוי בהתאם לסעיף 40(ב)(2) לפקודת מס הכנסה - והן בגין תשלום המזונות לבנו הבגיר. כן מקובלת עלי קביעתו של חברי בעניינו של אברהם (ע"א 2875/00) לפיה אין אברהם זכאי לנכות מהכנסתו החייבת במס את דמי המזונות לגרושתו. מכאן ואילך נפרדת דרכי מדרכו של חברי לעניין יישומו של הדין על עניינו של אברהם בהקשר לניכוי דמי המזונות שהתחייב לשלם לילדיו הבגירים. לשיטתי, הטעם העומד בבסיס שלילת זכאותו של מילשטיין לניכוי דמי המזונות לבנו הבגיר, יפה - בהתאמה - גם לשלילת זכאותו של אברהם לניכוי דמי המזונות לילדיו הבגירים. אבהיר עמדתי.

2.        בדחותו את טענת מילשטיין בדבר זכותו לניכוי דמי מזונות לבנו הבגיר, מכוח סעיף 20 לחוק המזונות, מבהיר חברי, כי על מנת לזכות בניכוי כזה, היה על מילשטיין להראות כי מוטלת עליו חובת תשלום מזונות לבנו הבגיר באשר התקיימו תנאי סעיף 5 לחוק המזונות. בין השאר, היה עליו לעמוד בתנאי לפיו, בנו הבגיר "על אף מאמציו אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר", כמשמעו בסעיף 5(2) לחוק. חברי מבהיר, כי "הרציונל שניצב ביסוד חקיקתו של סעיף 20 לחוק המזונות היה בהכרה, כי מוצדק להעניק הטבת מס למי שהחוק מטיל עליו חובה לשלם מזונות לקרוביו, אף שהדין האישי איננו מטיל עליו חובה כזאת. המחוקק לא התכוון להעניק הטבת מס לנישום, שאף בהיעדר חובה לעשות כן, "התנדב" לשלם מזונות למי מקרוביו ואין צריך לומר, כי סעיף 20 לא נועד לספק לנישום כזה מפלט מחובת המס המוטלת עליו" (פיסקה 32). מילשטיין לא טען ולא הוכיח שחלה עליו חובה לשלם מזונות לבנו הבגיר. אין לראות באישור בית המשפט את ההסכם בגדרו התחייב לשלם מזונות אלה, כדי לספק את הקבוע בסעיף 20 לחוק המזונות, הדורש כי החיוב יהיה "על-פי פסק דין או הסכם שאושר על-ידי בית המשפט בהתאם להוראות חוק זה...". עד כאן מצטרפת אני לקביעותיו של חברי. לא כך לעניין זכאותו של אברהם לניכוי דמי המזונות לילדיו הבגירים. ומדוע?

3.        מבחינה עובדתית - כמפורט בפסק דינו של חברי - כלולה התחייבותו של מילשטיין לתשלום דמי מזונות, בין השאר לבנו הבגיר, בהסכם ממון שאושר על-ידי בית המשפט המחוזי בתאריך 13.4.93, בזו הלשון:

"אני מאשר את התנאים הממוניים בהסכם לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג."  

           ואילו התחייבותו של אברהם לדמי מזונות, בין השאר לילדיו הבגירים, כלולה בהסכם ממון שאושר על-ידי בית משפט לענייני משפחה בתאריך 25.11.96 וניתן לו תוקף של אישור ופסק-דין, כפי שהוצהר מפי הצדדים במסגרת ההליך נשוא ערעור זה כדלקמן:

"חיוב המערער נעשה על פי הסכם הממון הנ"ל, שאושר על ידי בית משפט לענייני משפחה בתל אביב, ביום 25.11.96, שנתן לו תוקף של אישור ופסק דין על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 והחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959 ולא פי הוראות הדין האישי החל על המערער"

           לדידי, יש לאישור בשני המקרים אותה נפקות. על מנת להבהיר עמדתי ראוי להביא את התשתית הנורמטיבית של אישור הסכמי ממון.

4.        א)     תחילתו של ההסדר מצוי בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973(להלן: חוק יחסי ממון) הקובע בסעיף 2(א):

           הסמכות האמורה הוקנתה לבית המשפט לענייני משפחה בשנת 1995 (תיקון סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון הוכנס במסגרת סעיף 21 לחוק בתי המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995; (להלן: חוק לענייני משפחה)). עד לאותו תיקון היתה הסמכות לאישור הסכם ממון נתונה לבית המשפט המחוזי.

           ב)      הוראות חוק נוספות הרלבנטיות לאישור הסכם ממון ולסמכות בית המשפט לענייני משפחה לאשרו, מצויות בסעיף 3(ג) לחוק לעניני משפחה ובסעיף 12 (ב) ו-(ג) לחוק המזונות.

           סעיף 3(ג) לחוק לענייני משפחה קובע:

           סעיף 12(ב) ו-(ג) לחוק המזונות קובע: